שנגחאי - הקטר הכלכלי של סין

במשך שנים ארוכות ייצגה שנגחאי את כל מה שהיה בזוי בעיני הסינים. עד שנת 1842 היתה שנגחאי, שפירוש שמה הוא "עיר על הים", עיר נמל ושוק זערורית על שפת נהר הונגפו - יובל רחב ידים הנשפך לתוך הדלתה של נהר היאנגצה. בחוזה נאנקינג, שנחתם בשנת 1845 בעקבות תבוסת סין במלחמת האופיום הראשונה, נמסרה שנגחאי לידי הבריטים כאחד מתוך חמישה "נמלים חוזיים" (בכללם גם הונג קונג), מהם הם היו רשאים לסחור באין מפריע עם פנים הארץ. הבריטים ראו בשנגחאי נכס אסטרטגי, בהיותה נמל נוח ומוגן מסערות הממוקם בפתח הדלתה של נהר יאנגצה. מיקומה אפשר לבריטים להשיט ספינות מסחר גדולות לעומק של למעלה מ-3,000 ק"מ לתוך היבשה ולגבות את המסחר בליווי של ספינות תותחים שהיו האמצעי ליישום "דיפלומטית ספינות תותחים" שהם כפו על סין.

שנגחאי הפכה בתוך זמן קצר למטרופולין כלכלי-קולוניאלי משגשג. מכאן עלו וירדו הספינות במעלה ובמורד נהר היאנגצה ומכאן יצאו הספינות אל הים הפתוח, עמוסות במשי, תה, חרסינה ושפע מוצרים אחרים, בדרכן אל הסלונים האלגנטיים של בריטניה ומערב אירופה. הבריטים יצרו גרעין קולוניאלי-אורבני לאורך חזית הנהר - אזור המוכר בשם "בונד" (Bund). עד מהרה הם העניקו לצרפתיים ולאמריקאים זיכיונות להקמת רובעים משלהם. בתוך זמן קצר הצטופפה בשנגחאי קהילה גדולה של זרים משלל לאומים, ובכללם סוחרים יהודים מן הקהילה הבגדדית. בריטים, צרפתים, גרמנים, רוסים, אמריקאים ועוד רבים אחרים דרו בעיר יחדיו בקהילה בינלאומית אחת גדולה, כולם הגיעו לכאן כדי לנצל את ההזדמנויות הכלכליות והפוליטיות שנוצרו עם ביסוס העיר כנמל קולוניאלי עיקרי. התפתחות העיר עודדה הגירה של סינים מן הכפרים והעיירות שבסביבה, ולמאזן הדמוגרפי נוספה אוכלוסייה סינית גדולה.

שנגחאי הפכה בתוך זמן קצר למפותחת ולעשירה בערי אסיה. עיר שהצטיינה לא רק בעסקיה אלא גם באופייה הקוסמופוליטי, בארכיטקטורה האלגנטית שלה, בשפע הבילויים וחיי הלילה התוססים שהציעה. בעיר קמו שפע של מסעדות אלגנטיות, בתי מרזח, בתי זונות, אולמות ריקודים, מסלולים למרוצי סוסים, מועדונים חברים ועוד ועוד. שנגחאי הפכה ל"פריז של המזרח". בצלם של חיי-המותרות שהעיר הציעה לקהילה העשירה של העיר - שהייתה מורכבת רובה ככולה מזרים - חיו המוני הסינים בעוני משווע, מוכרים את עמל כפיהם בפרוטות. שנגחאי הפכה, דה פקטו, לעיר במעמד דומה לזה של טנג'יר - עיר על אדמת מרוקו שהוכרזה כעיר בינלאומית. וכמו טנג'יר גם שנגחאי הייתה לעיר שבה עסקים, מזימות ותככים דיפלומטיים, ריגול ופשע חלקו ביניהם את אותו מרחב אורבני.

בשנות ה-30, עם הסלמת המשבר הפוליטי בסין והתגברות הנוכחות היפנית החלו תנאי הביטחון בעיר להתערער. החגיגה נגמרה לגמרי עם כיבוש העיר בידי היפנים. בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, התפזרו שרידי קהילת הזרים שעדיין חיו בעיר לכל עבר והנוכחות של המעצמות הקולוניאליות הגיעה לקיצה. עם כניעת היפנים, באוג' 1945, חזרה שנגחאי לחיקה של סין. עיר עגומה ומתפוררת. עליית השלטון הקומוניסטי בסין, בשנת 1949, לא היטיבה עם העיר שזכתה ליחס עויין מצד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. בשבילם שנגחאי, שנחשדה בנטייה לקפיטליזם וקולוניאליזם, ייצגה את כל הערכים שהם תיעבו. העיר הופלתה לרעה ונמנעו ממנה משאבים שהיו חיוניים להתפתחותה. ב"תקופת המהפכה התרבותית" החמיר מצבה של העיר עוד יותר, כשהמשמרות האדומים החריבו כל חלקה טובה שעוד שרדה בעיר ה"ריאקציונרית".

אורות הניאון ברחוב נאנגינג, שנגחאי. צילום: ניסו קדם

היפוך המגמה התרחש בשנת 1972, כשהעיר אירחה את המפגש ההיסטורי בין הנשיא האמריקאי ניקסון לבין יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית - צ'ו אן לאי. שני המנהיגים חתמו על מזכר הבנות שאיפשר נורמליזציה בין שתי המדינות, ואח"כ עם שאר מדינות העולם. חלפו שני עשורים נוספים עד שסין הגדירה מחדש את כלכלתה כ"כלכלת שוק הסוציאליסטית" ופתחה את דלתותיה להשקעות זרות. שנת 1990 היתה שנת המפנה הגדול, כשמנהיג המפלגה הקומוניסטית דאז, מר דנג שיאו פינג, בחר בשנגחאי כעיר שתוביל את התנופה הכלכלית של סין. שנגחאי חזרה ותפסה מקום מרכזי בפיתוח הכלכלי של סין. הוא גם הציב לעיר יעד להשיג את הונג קונג (שהיתה עדיין מושבה בריטית) ולהתעלות עליה כלכלית לא יאוחר משנת 2010. על מנת שתעמוד ביעדי התחרות זכתה שנגחאי להקלות מפליגות שאפשרו לה ליצור כלכלה קפיטליסטית (בסגנון הונג קונגי) בלבה של המדינה הסוציאליסטית, ובכלל זה אפילו הקמת בורסה. משאבים רבים הופנו לשנגחאי והיא הפכה ל"קטר המוביל את הפיתוח הכלכלי" של סין כולה. שנגחאי זכתה לרנסנס אורבני והפכה לעיר המשלבת כלכלה מודרנית ומטרופולין תוסס. בתוך זמן קצר שנגחאי הפכה לעשירה בערי סין, ותושביה נהנים כיום מההכנסה לנפש הגבוהה ביותר בסין כולה.

ההשוואה בין שנגחאי להונג קונג היא מתבקשת מאליה. ללא ספק, התחרות עם הונג קונג, כיעד שהוצב על ידי דנג שיאו פינג, הגבירה את הדמיון בין שתי הערים, כששנגחאי משאילה מהונג קונג יותר ויותר מאפיינים - כלכליים, מנהליים, אורבניים, ארכיטקטונים, תרבותיים ועוד. ללא ספק שנגחאי השיגה יעדי התחרות שהוצבו לה אך בדרך הפכה לתאומה של הונג קונג. כך למשל רובע "פודונג", שתמיד נחשב ל"צד הלא נכון של הנהר", על גורדי השחקים המרובים שנבנו, הוקם כחיקוי לקו המתאר של העיר הונג קונג וקיבל צביון דומה. מבט על רובע פודונג מאזור הבונד בשנגחאי, מזכיר במידה רבה את המבט מן העיר קאולון על האי הונג קונג. שנגחאי שהיתה פעם "פריז של המזרח" הפכה ל"הונג קונג הסינית". עיר המשלבת, כמו הונג קונג, ארכיטקטורה קולוניאלית עם גורדי שחקים, המוצפת בשעות הלילה בשלל אורות ניאון.